חברי MyTzadikהרשמה חינם!
רבי יצחק אריה וורמסר - ה''בעל שם'' ממיכלשטאדט
תאריך הילולא: ג' תשרי מקום קבורה: גרמניה
דרכי גישה

מיכלשטאדט.
בשנת ה'ת"ש הנאצים הרסו את המצבה על קברו ובשנת ה'תש"ז הציב נינו (פרץ דרייפוס) מצבה חדשה על הקבר, בשנת ה'תשל"ט צאצאיו חידשו את המצבה.

אביו: ר' מתתיהו.
אמו: מרת סורלה.
אשתו: מרת אלדהייד (בזיווג ראשון), מרת חנה (בזיווג שני).
בניו: מזיווג ראשון – יעקב הירש. מזיווג שני – אברהם, וולף רפאל, יצחק [נפטר בגיל 4 ה'תקע"ו], מאיר [נפטר בגיל 3 ה'תקפ"ה], מיכאל, מתתיהו, שימלה, שמואל [נפטר בגיל 20 ה'תקצ"ד] ושמעון.
בנותיו: מזיווג ראשון – גרטרודה געננדל (בעלה ר' אליאס אליהו צדוק ממיכלשטאדט). מזיווג שני – ידל יולכן.
מוריו: ר' נתן אדלר ור' פינחס הלוי הורוויץ (בעל "ההפלאה").
מתלמידיו: ר' אליעזר בלומנטל.

ר' מתתיהו [דור חמישי לר' אליהו בעל שם מוורמיזא, צאצא של מהרש"ל והאריז"ל] הסב לסעודת החג בשמיני עצרת ה'תקכ"ח אפוף צער על שהפסיד במכירות שנערכו בבית הכנסת את קניית ה"חיפוש" לטובת פרנס העיר שהציע זהוב אחד יותר [הזוכה במצווה היה גולל את ספר התורה על גבי הבימה לפני קריאת התורה כל השנה ומחפש את הפרשה המתאימה לקריאה]. לשאלת אחד מאורחיו לסעודה 'במה אברכך על הטובה אשר גמלתני?' השיב: 'בקשתי היא לזכות בזרע של קיימא, ששה בנים ילדה לי אשתי וכולם מתו על פנינו'. האורח הניח ידיו על ראשו וברכו: 'עוד בשנה זו תזכה לבן זכר אשר יאריך לחיות שכל הווייתו תהא התורה ויפוצו ממנו מעיינותיה החוצה'. האורח שנשאל לשמו השיב 'שמי אליהו' ולפתע נעלם.
בסוף שנת ה'תקכ"ח נולד בעיירה מיכלשטאדט (גרמניה) – יצחק אריה המכונה 'זעקל לייב' על שם אבי סבו [ר' יצחק זעקלין אייכל לואנץ]. בשנת ה'תקס"ח נוסף לו לפי דרישת השלטונות שם המשפחה 'וורמסר' על כי אבי סבו כיהן כדיין וחי שנים רבות בוורמייזא.
מילדותו נודע בכישרונותיו המיוחדים ובגיל 8 לא נמצא עבורו מלמד מתאים בעיירת הולדתו. רב העיירה מיכלשטאדט הציע להוריו לשלוח אותו לאחת הערים הסמוכות כדי שילמד תורה מאחד המלמדים המוכשרים ושלח עמו מכתב לרב העיר אליה הגיע ללמוד בו העיד כי בעל כתב זה הינו יניק וחכים. בגיל 10 התפרסם כעילוי מופלג והדוכס שהתגורר סמוך למיכלשטאדט רצה להכיר את ילד הפלא. בהגיעו לארמון צווה למשרתיו שלא ילווהו על מנת שימצא את הדרך בכוחות עצמו ולאחר מבט חטוף עבר בין הפרוזדורים והמבואות והגיע לפני הדוכס שציפה לראותו נבוך בין מבואות הארמון העצום. לשאלת הדוכס כיצד ידע לאן להגיע, השיב: 'נשאתי עיני לעבר הארמון, בכל החדרים היו הוילונות מופשלים מלבד בחדר אחד. הסקתי מכך שבחדר זה ניצב הדוכס וצופה בי מעבר לוילון ובאתי'.
מלבד שקידתו בתורה למד גם את השפה הגרמנית, נגינה, פילוסופיה ומדעי-הטבע. אביו רצה שיעסוק במסחר ולמטרה זו שלח אותו לעיר ארבך הסמוכה למיכלשטאדט אולם במקום לעסוק בשיווק הסחורה נשאר בכפר הסמוך והמשיך ללמוד. בגיל 13 רצה ללמוד בישיבה אך הוריו סרבו לשלוח אותו הרחק מביתם. לאחר שחזן העיירה עמו למד משניות הודיע להוריו כי אין בידיעותיו לספק את דרישות בנם, הסכימו שייסע למרציג (גרמניה) ללמוד עם הרב המקומי תלמוד בבלי אך עם צאתו לדרך נאלץ לשוב היות וחלה ובמשך כחודשיים שכב מרותק למיטתו.
המשיך לשקוד יומם ולילה על לימוד התורה באופן עצמאי ופעמים רבות אמו הוציאה בלילה את הנר מחדרו כדי שינוח מעט אולם טרם עלות השחר התעורר והמשיך ללמוד.
בגיל 17 הצליח להשפיע על הוריו להרשות לו ללמוד בישיבת ר' נתן אדלר בפרנקפורט (גרמניה). מיעט בשינה והעמיק בלימוד תורת הקבלה. בגיל 18 קיבל על עצמו לא ליהנות משום דבר חי ועד זקנה לא טעם כל דבר חי והיוצא מן החי, ערך סיגופים על מנת לזכך את גופו, נהג ב"צום ההסתפקות" ובמהלך ימים רצופים צם בכדי לרכוש את מידת ההסתפקות במועט. פעמים רבות בימות החול הייתה ארוחתו מרק, מים וכוס קפה שחור, לעתים רחוקות אכל מעט ירקות, בשבת ובחג אכל מרק אפונה ושומן נמס ולעתים חתיכת דג.
נודע בענוותנותו, דקדק במצוות שבין אדם לחברו, אהב כל יהודי, העניק צדקה ביד רחבה, הכניס אורחים ונהג לומר: 'אסור להשאיר את העני לרחמי שמים, על האדם לטפל בו ולדאוג לצרכיו'.
בגיל 21 נשא לאישה את בתו של ר' יצחק אייזיק רייס מפרנקפורט דמיין (גרמניה) ומורו (ר' פינחס הלוי הורוויץ) ערך את חופתו. המשיך לשקוד על לימוד התורה ובשנת ה'תקנ"א שב למיכלשטאדט, התגורר בדירת הוריו, נסמך על שולחנם והקדיש את כל זמנו ללימוד התורה. כעבור תקופה קצרה נפטרה אמו.
בשנת ה'תקס"ט נפטרה זוגתו ובחלוף שנת האבל הראשונה נסע לעיר מנהיים (גרמניה) למצוא פרנסה לבני ביתו. לאחר שבני משפחה שאמם לקתה במחלת רוח פנו אליו בבקשת עזרה וכעבור שבוע בלבד האם הבריאה התפרסם כפועל ישועות. רבים נהרו לביתו לבקשת ברכה לרפואה ולישועה ואף ר' משה סופר (בעל "החתם סופר") ואדמו''ר רבי יצחק מאיר מגור (בעל "חידושי הרי"ם") הפנו אליו בקשות. על אף התנגדותו כונה בפי ההמון "הבעל שם ממיכלשטאדט".
עקב מעשיו הקבליים, אורח חייו יוצא הדופן, אדיקותו, סגנון לבושו ופרסומו כבעל סגולות על טבעיות התנגדו חלק מראשי הקהילה במיכלשטאדט למינויו כרב ואף הביאו לכליאתו לתקופה קצרה בעוון "מעשי כישוף ומרמה".
נשא לאישה את מרת חנה בנצינגר מהעיר מנהיים בהיותה בת 17 שנים בלבד והחתונה התקיימה במיכלשטאדט. אחדים מילדיו נפטרו בקטנותם, מזווג ראשון נתקיימו בן אחד ושתי בנות ומזיווג שני נתקיימו שלושה בנים.
גידל בחצר ביתו עצי אגסים מזן מיוחד בעלי פירות מתוקים בגוון אדום ירוק שהתולעים אינם נטפלים אליהם שכונו "אגסי זעקל לייב".
בשנת ה'תקפ"ב התקבל כרב הקהילה במיכלשטאדט. ייסד ישיבה גדולה אליה נהרו תלמידים רבים ובה למדו תנ"ך, תלמוד, פוסקים וקבלה יחד עם לימודי חול בלשון אשכנז, מתמטיקה ופילוסופיה. מהערים הסמוכות – פרנקפורט, מנהיים ועוד וכן חולים רבים שנושעו מברכתו שלחו לו תרומות אך את כל הכסף העביר לאחזקת הישיבה ולרכישת ספרי קודש. פזרנותו לצדקה גרמה לו לעתים קרובות להגיע לסף עניות אך הדבר לא השפיע על מצב רוחו הטוב ועל פניו השוחקות.
לעת זקנותו חלה ועל כן בשנות חייו האחרונות לבש בגדי צמר. תקופות ארוכות היה מרותק למיטתו אך מעולם לא התלונן על סבלו והשתדל להסתירו מבני ביתו. באחת הפעמים כאשר היה חלש וזוגתו חששה לחייו הבטיח לה: 'אל דאגה. אם תהיי בצרה לאחר מותי, תעלי לקברי ואמליץ טוב בעדך'.
בליל ראש השנה ה'תר"ח כאשר חזרו בניו מבית הכנסת וביקשו לקבל את ברכתו החזיק את ידיו הרועדות מעל ראשיהם ובירכם. בבוקר ביקש לשמוע קול שופר אך היות והתוקע לא הצליח להוציא אפילו קול חלוש מהשופר, כיסו את פניו של ר' יצחק אריה במטפחת בהתאם להוראתו ומיד הצליח התוקע לתקוע בשופר. לאחר מכן ציווה את הנוכחים אודות סדרי הלווייתו, דרש שיקברוהו כעבור שלושה ימים מהפטירה, שלא יעלו את ארונו על עגלה אלא יישאוהו בכתף עד בית הקברות ושקהילת מיכלשטאדט לא תשנה לאחר פטירתו את נוסח התפילה המקובל.
במהלך צום גדליה שנת ה'תר"ח בשעה שבע לפנות ערב קרא "שמע ישראל" בקול רם ובהגיעו למילה "אחד" השיב את נשמתו ליוצרה.
בהתאם לצוואתו נקבר בו' תשרי בשעות לפני הצהרים ובהלוויה שהתקיימה במזג אויר סגרירי השתתפו קרוב לאלף איש יהודים ונוצרים, ביניהם אף כמרים.
כמ
עט כל כתביו נשרפו מלבד:
• שארית יצחק
• הבעל שם ממיכלשטאדט:הגהות לתלמוד, שו"ע ועוד

באדיבות הר' שלמה רסקין (פרנקפורט דמיין)
מחבר הספר "קברי צדיקים באשכנז"